“Barcelona vs Madrid, i ni una paraula sobre futbol”

Ja sabeu que ahir em van publicar al Haaretz, a Israel, oi? Així és com em van titular la meva crònica.

Aquí podeu veure el meu article publicat a Haaretz, pàgina 11, 16/12/2013,  en un PDF (en hebreu)

Article publicat a Haaretz, pàgina 11, 16/12/2013
Article publicat a Haaretz, pàgina 11, 16/12/2013

Sota del salt trobareu: la transcripció de l’article en hebreu, anglès i català. 

També trobareu una traducció al català més cap al final.

בשבוע שעבר על משאל עם שיתקיים בשנה הבאה הקטלאנים מתכוננים למשאל עם על התנתקות מספרד, אך הממשלה במדריד תעשה הכל כדי למנוע מהבדלנים להגשים את שאיפותיהם הלאומיות

  • מארק פיגרולה דלגאדו , ברצלונה
  • 16.12.2013

 על עצמאות מספרד. המשאל ייערך ב–9 בנובמבר 2014 ובו יתבקשו הקטלאנים להשיב על שתי שאלות: “האם אתה רוצה שקטלוניה תהיה מדינה?”, ו”אם תאושר הפיכת קטלוניה למדינה, האם תרצה שהיא תהיה עצמאית?”. הגשמת חלומם של הבדלנים הקטלאנים לא תתקבל בכניעה במדריד. הממשלה הספרדית מנסה למנוע את משאל העם בטענה שהוא מנוגד לחוקה. “הוא לא יתקיים”, קבע ראש הממשלה מריאנו רחוי. השר לענייני פנים, חורחה פרננדס דיאס, קטלאני בעצמו, הוסיף כי “משאל העם הזה מנוגד לחוקה לחלוטין”.

מאחורי דרישת תושבי חבל הארץ לעצמאות עומדות 300 שנה של מאבק, אך היריעה קצרה לתיאור תולדותיו. ניתן, עם זאת, לבחון את העשור האחרון. משאלי עם לא רשמיים נערכו בשנים 2009–2010 בעיירות הקטלאניות. הם אורגנו ומומנו על ידי קבוצות אזרחיות שטענו שרק קטלוניה עצמאית תכבד את תושביה. מעט לפני כן, ב–2006, אושר במשאל עם חוק חדש שהעניק אוטונומיה לקטלוניה והרחיב את סמכויות ממשלתה. אבל מפלגת השלטון הספרדית, המפלגה העממית, עתרה בעניין לבית הדין לענייני חוקה, שביטל את החוק ב–2010. זו היתה נקודת השבר ביחסים בין ספרד לקטלוניה.

מפגינים לעצמאות קטלוניה. צילום: רויטרס

עוד כתבות בנושא

כעבור שבועיים יצאו כמיליון בני אדם להפגין בברצלונה. מה שהתחיל כהפגנה “למען זכות הבחירה”, הסתיים בדרישה של ההמונים לעצמאות. בשנתיים האחרונות נערכו עוד שתי הפגנות ענק בדרישה לעצמאות. שתיהן נערכו ביום החג הלאומי של קטלוניה, 11 בספטמבר. 1.5 מיליון מפגינים גדשו את רחובות ברצלונה בשנה שעברה, והשנה יצרו מפגינים שרשרת אנושית באורך 300 קילומטרים כחלק מהמאבק לעצמאות. גם אם ספרד עוד לא איבדה את קטלוניה רשמית, לבותיהם של תושבי החבל כבר לא שייכים לה.

קטלוניה היא לא רק ברצלונה וקבוצת הכדורגל שלה. הקסטלים (מגדלים אנושיים) הם מקור גאווה למקומיים, ונחשבים על ידי אונסק”ו כבעלי ערך למורשת התרבות העולמית בדומה לקליגרפיה סינית, לתזונה ים תיכונית ולפלמנקו. כמו החומוס במזרח התיכון, הקסטלים הם ביטוי לייחודה של קטלוניה.

למועדון “הקסטליירים מסבדל”, הפועל בעיר המרוחקת כ–30 קילומטרים מברצלונה, הצטרפו באחרונה הרבה חברים חדשים. המשבר הכלכלי שפגע בספרד כולה הביא לגידול בשיעור האבטלה. כתוצאה מכך ליותר אנשים יש יותר פנאי, ורבים מבקשים להשתתף בבניית המגדלים האנושיים.

מרשים ביותר לראות איך אנשים בקבוצה כה הטרוגנית, מטפסים זה על גבי זה, כדי ליצור נס קטן הנמשך שניות ספורות בלבד. לא משנה מה מוצאו של אדם או מהן דעותיו הפוליטיות, אמונתו הדתית, העדפותיו המיניות או מעמדו המשפטי, כל מי שבאים למועדון מתקבלים בברכה.

ארנסטו אלוורדה הוא אחד המצטרפים החדשים. הוא גבר ידידותי בשנות ה–70 לחייו, הממלא תפקיד של “פיניה” שניצב בחלק התחתון של המגדל. הוא עבר לקטלוניה מארגנטינה לפני חמש שנים לשם איחוד משפחתי – לאחר שבתו נישאה לבן המקום – והוא דובר קטלאנית רצוצה. למרות זאת הוא אומר בהחלטיות: “אצביע בעד עצמאות כי בכל מקום שבו הייתי בעולם הגנתי על זכותם של בני המקום לקבוע מה הם רוצים להיות”.

אסאל דה לה טורה ממלא תפקיד של באיצ’וס, עמודי התמך העומדים ממש בבסיס המגדל ונושאים את משקלם של כל השאר. בשל מידות גופו ומטחר שהוא מסן קריסטובל שברפובליקה הדומיניקנית, אפשר בטעות לחשוב שהוא שחקן פוטבול אמריקאי. “לפני שבאנו לקטלוניה אשתי כבר אמרה לי שזו ארץ שאינה מוכרת כמדינה. היה לי קשה להאמין שיש עדיין מקומות כאלה, שבהם אנשים דורשים עצמאות ואנשים אחרים לא מוכנים להעניק להם אותה”. אסאל סיפר כי מעולם לא חווה אפליה בגלל שהוא מדבר ספרדית, “אבל אני מרגיש שמפלים אותי כשפונים אלי בספרדית”, הוסיף.

נורייה בסאש משמשת כ”קרוסה”. תפקידה לעמוד מתחת לבתי השחי של הבאיצ’וס ולתמוך בהם כדי להגביר את יציבותם. זה לא מיקום נעים במיוחד, אבל החוויה שווה את המאמץ, היא אומרת. באחרונה פתחו נורייה ובן זוגה סטודיו לעיצוב פנים. כשנשאלה אם העסק שלהם יוכל לשרוד כלכלית בקטלוניה עצמאית היא השיבה בפשטות: “כן, למה לא?”. נורייה מותחת ביקורת על העובדה שיוצגו במשאל העם שתי שאלות: “אם אתה רוצה לומר ‘כן’, אתה תגיד את זה פעם אחת וזהו זה”. לדבריה היא תשיב בחיוב על שתי השאלות.

אחד הדברים הנפלאים אצל הקסטליירים היא העובדה שאתה עשוי לדרוך על ראש העיר שלך, פשוטו כמשמעו. למעשה, ז’ואן קרלס שאנצס ראש עיריית סבדל, עסק בהקמת מגדלים אנושיים במשך שנה ושימש בתפקיד באיצ’וס – כמו אסאל. “עבר זמנה של שיטת האוטונומיה”, אומר ראש העיר, “היא לא עונה על הצרכים של הקטלאנים. התקצוב וסדר העדיפויות הפוליטי שנקבעים על ידי מדריד אינם מספקים מענה לכלכלת קטלוניה. הם לא פועלים לקדם ולחזק היבטים רגישים בעבורנו, כמו השפה והחינוך, וזה הביא למחלוקות ולפערים בין קטלוניה לספרד. הם חשבו שניזהר ולא נרחיק לכת”.

קרלס, חבר המפלגה הסוציאליסטית של קטלוניה, נמנה עם מיעוט במפלגתו, שהחליטה להתרחק מסוגיית משאל העם, שכן שותפיה בספרד סבורים שהוא “מנוגד לחוקה”. הוא יצביע “כן” לשאלה הראשונה במשאל העם, ו”לא” לשאלה השנייה, אף שהוא סבור שהעצמאות לא תתממש. לשיטתו, בית הדין לענייני חוקה יפסוק שהעצמאות מנוגדת לחוקה ונשיא האוטונומיה מאס ייאלץ לפנות לתוכנית ב’: הוא יהפוך את הבחירות האזוריות שאמורות להתקיים ב–2016 להצבעת תמיכה בעצמאות החבל.

אם ייערך, משאל העם הקטלאני הוא אינו היחיד המתוכנן להיערך בשנה הבאה באירופה בנושא עצמאות. גם בסקוטלנד ייערך משאל עם ב–18 בספטמבר, אולם סקרים צופים שהסקוטים יבחרו להמשיך להיות חלק מן הממלכה המאוחדת.

הכותב הוא עיתונאי עצמאי החי בבברצלונה

 ENGLISH:

BARCELONA VS MADRID, AND NOT A WORD ABOUT FOOTBALL

Catalonia, a region in north-east Spain and whose capital is Barcelona, is a step closer to become an independent state.

The Catalan President, Artur Mas, announced that there will be a referendum on independence of the Spanish region of Catalonia.

The referendum will be hold on November 9th, 2014. Catalans will have to cast, though, a double vote, as they will have to answer two questions:  first: “Do you want Catalonia to be a State?” and second: “If agreed, do you want this State to be independent?”

In Madrid, the Spanish Government and the opposition from Madrid hide behind the Spanish Constitution: “This referendum will not be held”, said the PM Mariano Rajoy. “This referendum is radically unconstitutional”, stated the Minister of Internal Affairs, the also Catalan Jorge Fernandez Díaz.

The background of the claim for Independence in Catalonia

If I was a historician I would start 300 years ago. But I can’t write a whole book right now, so we’re going back to 2006.

Non-official referendums had been already held from 2009 to 2010 in Catalan towns. They were organised and funded by the citizenship, under the claim that if Catalonia becomes independent the brand new resulting state has to be, over anything else, democratic and respectful with the people who lives in Catalonia. So, an official referendum on independence has been a claimed for a long time ago for a part of the Catalan people.

Even though, 2010 meant a no-return point in the Spain-Catalonia relationships: The brand new Statute of Autonomy of Catalonia was voted and approved in 2006 by referendum, giving more power to the Catalan government. Although, the Popular Party took it to the Constitutional Court, who did not cleared the case until four years later with a sentence against the Statute.

Two weeks after the sentence, around a million people took Barcelona. What, in a beggining was a demonstration “For the right to decide”, ended as a huge claim for independence. Further multitudinary demonstrations will come after that.

In fact, these last two years, two more enormeous demonstrations have been held in support for independence. Both set in the National Day of Catalonia, September 11th. Last year a million and a half people flooded once more Barcelona, and this year a 300km-long human chain was made for the same purposes.

Spain has not lost Catalonia yet, but has already lost the hearts of the Catalan people long time ago.

A night with the Castellers

Catalonia is not only Barcelona and its Football Club. Catalans are proud of their Castells, or Human Towers, a UNESCO Intangible Cultural Heritage of Humanity, like Chinese calligraphy, Mediterranean Diet and Flamenco. Castells are a quintessential cultural expression from Catalonia. Like hummus in the Middle East.

The Castellers de Sabadell, a Human Tower club from the homonimous town – 30km inland from Barcelona – has seen a big entry of new members lately, mainly due to the financial crisis that is beating the whole of Spain. More the unemployement rate means more the people with more leisure time, and more eager to participate as a Casteller.

And friday night is rehearsal night.

It’s quite impressive to see how such an heterogeneous group of people step over each other, only to raise a little miracle that last for seconds. It doesn’t matter where you come from, your political beliefs, your creed, your sexual preferences or your issues with the law. Everybody, absolutely everybody, is welcome.

Ernesto Alvareda is a newbie. He is a friendly man on his seventies who’s position is in the “pinya”, the base of the Castell. He landed in Catalonia from Argentina five years ago due to the familiar re-unification – his daughter married a Catalan – and he excuses to speak little Catalan. Nevertheless, he seems quite convinced: “I apply for independence. Because at any place of the world where I were, I would defend the right of the people of that place to say what they want to be”.

Asael de la Torre is one of the “baixos”. One of the guys who are at the very bottom of the castell, handling all the weight of the people. Because his size and because he is Dominican “from San Cristobal!” he could be confused with a NFL player easily. “Before coming to Catalonia, my wife already told me that it was a country without a state, and I couldn’t believe that there were still places like this, where they claim for independence and the others don’t want to give’em.” When I ask Asael about the language he says “I never feeled discriminated to speak in Spanish myself, I feel discriminated when people talks to me in Spanish!” After the interview, the recorder even catches a “Have you talked in catalan?” from his wife.

Núria Basachs is a “crossa”. Her position is under the armpit of the “baixos” to give stability to them. It is not a very pleasant position, but the experience may worth it. Otherwise she wouldn’t be here. Núria has just started a company with her partner, an interior design studio. I ask her if her business would be viable in an independent Catalonia and he answers with a simple “Yes, why not?”. Núria is critique with the fact that there are two questions: “If you have to say ‘yes’, you say ‘yes’ once. That’s it!” but she says she is going to vote “double yes”.

One of the big things about castells is that you can step over the mayor of your town. Literally. Actually, Joan Carles Sánchez has been a casteller for a year, and he is one of the “baixos”, like Asael. He states: “The actual autonomical system is over. It doesn’t cover the needs of the Catalans. Nor the budgeting neither the political priorities established from Madrid take care of the Catalan economy. They don’t care either for sensitive items for us like our language or the education, and this brought us to a disagreement [between Catalonia and Spain] that has been widened from Madrid with electoral purposes. They thought we won’t cross the line”.

Joan Carles, member of the Socialist Party of Catalonia, is minority on his own party, who decided to stay aside from the referendum, while their partners from Spain qualify it as “unconstitutional”. He would vote “Yes” and “No”, although he thinks that it’s not going to happen. The Consitutional Court will declare it unconstitutional and Mas will have to call for elections. Plebiscite elections”.

He is not the only one who thinks like that. altough this will to vote this referendum, it exists a certain fear within in Catalonia that finally it won’t be held.

The situation is actually uncertain, but Esquerra Republicana, one of the pro-independence parties, has already stated that this referendum will be hold “Whatever it takes”.

Nevertheless, with or without referendum, Catalans have already in their minds the independence.

This is the second referendum on independence planned for next year. Scotland will held his on September 18th, but opinion polls say that Scots still prefer to be part of the UK.

CATALÀ:

BARCELONA CONTRA MADRID, I NI UNA PARAULA SOBRE FUTBOL

Catalunya, una regió al nord-est d’Espanya, i que la seva capital és Barcelona, és a un pas més de convertir-se un estat independent.

El president català, Artur Mas, ha anunciat que hi haurà un referendum d’independència de la regió espanyola de Catalunya.

El referendum es farà el 9 de novembre de 2014. Però els catalans hauràn d’emetre un doble vot, ja que hauran de respondre a dues preguntes: la primera: “Vol que Catalunya esdevingui un Estat?” i la segona: “En cas de resposta afirmativa, vol que aquest Estat sigui independent?”

A Madrid, el Govern espanyol i la oposició fan servir la Constitució com a escut: “Aquest referendum no es farà” va dir el Primer Ministre Mariano Rajoy. “Aquest referendum és radicalment inconstitucional”, va dir el Ministre de l’Interior, el també català Jorge Fernández Díaz.

El rerefons pel clam per la independència de Catalunya:

Si fos un historiador començaría fa 300 anys. Però no puc escriure un llibre sencer ara mateix, així que anirem enrera fins el 2006.

Referendums no oficials ja es van fer entre el 2009 i el 2010 a les ciutats catalanes. Van ser organitzades i pagades per la ciutadanía, rera la demanda que el nou estat resultant hauria de ser, sobretot, democràtic i respectuós amb la gent que viu a Catalunya. Per tant, un referendum oficial per la independència ja és una demanda constant per una part del poble català.

Tot això, el 2010 va significar un punt de no retorn per les relacions entre Espanya i Catalunya. El recentment nou Estatut d’Autonomía de Catalunya va ser votat i aprovat per referendum el 2006, donant més poder al Govern català. Però el Partit Popular el va portar al Tribunal Constitucional, que no va aclarir el cas fins quatre anys més tard amb una sentència en contra de l’estatut.

Dues setmanes després de la sentència, al voltant d’un milió de persones va pendre catalunya. El que en un principi va ser una manifestació “Pel dret a decidir” va acabar amb una clam immens per la independència. Més manifestacions multitudinàries van anar venint després d’això.

De fet, en aquests dos últims anys, s’han fet dues enormes manifestacions en suport per la indpendència. Les dues convocades per la Diada Nacional de Catalunya, l’11 de Setembre. L’anys passat un milió i mig de persones va inundar un cop més Barcelona, i aquest anys una cadena humana de més de 300 km es va fer amb el mateix propòsit.

Espanya encara no ha perdut Catalunya, però ja ha perdut el cor dels catalans.

Una nit amb els Castellers.

Catalunya no només és Barcelona i el Barça. Els catalans se senten orgullosos dels castells, o torres humanes, Patrimoni Cultural Intangible de la Humanitat de la UNESCO, com la cal·ligrafía xinesa, la dieta mediterrània o el flamenc. Els castells són una expressió cultural elemental a Catalunya. Com l’Hummus a l’Orient Pròxim.

Els Castellers de Sabadell, una colla castellera (club) de la ciutat homònima – 30 km terra endins de Barcelona – ha vist una gran entrada de nous membres últimament, principalment degut a la crisi que està picant arreu d’Espanya. Com més atur, significa més gent amb més temps lliure, i més susceptible de participar com a casteller.

I la nit de divendres és nit d’assaig.

És bastant impressionant veure com un grup heterogeni de gent es trepitgen els uns als altres, només per aixecar un miracle que dura uns segons. No importa d’on vinguis, les teves opcions polítiques, el teu credo, les teves preferències sexuals o els teu historial criminal. Tothom, absolutament tothom és benvingut.

Ernesto Alvareda és un novell. És un home amistós d’uns setanta anys que la seva posició és a la pinya, la base del castell. Va aterrar de Catalunya des d’Argentina fa cinc anys degut a la reunificació familiar – la seva filla es va casar amb un català – i demana disculpes per parlar poc català. Tot i això, sembla bastant convençut: “Jo vaig amb la independència. Perquè a qualsevol lloc del món on jo fos, jo defensaría el dret de les persones d’aquell lloc de dir el que volen ser”.

Asael de la Torre és un dels baixos. Una de les persones que està a sota de tot del castell, portant tot el pes de tota la gent. Pel seu tamany i perque és Dominicà “De San Cristobal!” podría ser confós fàcilment amb un jugador de futbol americà. “Abans de venir a Catalunya, la meva dona ja em deia que es tractava d’un país sense estat, i jo no podía creure que encara quedaven llocs com aquest, on uns demanen per la independència i uns altres no se li volíen donar.” Quan li pregunto a l’Asael per la llengua em diu “Jo mai m’he sentit discriminat per parlar en castellà, jo em sento discriminat quan la gent em parla en castellà!” Després de la entrevista, la gravadora encara recull un “Has parlat en català?” de la seva dona.

Núria Basachs és una crossa. La seva posició està sota l’aixella dels baixos per donar-els-hi estabilitat. No és una posició gaire plaent, però l’experiència ha de valdre la pena. D’una altra manera, ella no sería aquí. La Núria tot just ha començat una empresa amb la seva parella, un estudi de disseny d’interiors. Quan li pregunto si el seu negoci sería viable en una Catalunya independent ella em contesta “Sí, per què no?”. La Núria és crítica amb el fet que hi hagi dues preguntes: “Si has de dir ‘sí’, dius ‘sí’ un cop. Ja està!”. Tot i això ella diu que votarà un “doble sí”.

Una de les coses grans sobre els Castells és que pots trepitjar a l’alcalde del teu poble. Literalment. De fet, Joan Carles Sánchez porta un any fent de casteller, i és un dels Baixos, com l’Asael. Diu “El sistema autonòmic actual s’ha acabat. No cobreix les necessitats dels catalans. Ni el finançament ni les prioritats polítiques que es fan des de Madrid cuiden de la economía catalana. No tenen cura de coses sensibles per nosaltres com ara la nostra llengua o la educació, i això ha portat a un desacord (entre Catalunya i Espanya) que ha sigut ampliat des de Madrid amb interessos electorals. Es pensaven que no creuaríem la línia”.

Joan Carles, militant del Partit dels Socialistes de Catalunya, és minoría al seu partit, que ha decidir estar al marge del referendum, quan els seus companys d’Espanya el qualificaven d’”inconstitucional”. Ell votaría “Sí” i “No”, encara que pensa que això no passarà. “El Constitucional ho declararà inconstitucional i Mas haurà de fer eleccions. Eleccions plebiscitàries”.

Ell no és l’únic que pensa així. Tot i la voluntat que es faci aquest referendum hi ha una certa por a Catalunya que al final no s’acabi fent.

La situació és realment incerta, però Esquerra Republicana, un dels partits independentistes, ja ha dit que aquest referendum es farà “Passi el que passi”.

Tot i això, amb o sense referendum, els catalans ja tenen els seus caps en la independència.

Aquest és el segon referendum sobre la independència planejat per l’any que vé. Escòcia celebrarà el seu el 18 de Setembre, però les enquestes diuen que els escocesos prefereixen formar part del Regne Unit.